חן נ' עו"ד ביטון

פסק דין

התובע הגיש תביעה קטנה על סך 7,862 ₪, בגין נזקים עקיפים שנגרמו לרכבו בתאונה , שלטענת התובע נגרמה באשמת הנתבעת.

התובע טוען כי ביום 1.1.2009 החנה את רכבו, מסוג סובארו, סמוך לבית חותניו בעיר אפרת, שבו התגורר באותה תקופה. כשחזר אל הרכב, הבחין בפגיעה חדשה וממשית בחלק הקדמי של רכבו. לדבריו, הפגיעה התרכזה בפגוש הקדמי החיצוני של הרכב, בפנס הקדמי-שמאלי ובפנס האיתות השמאלי. כמו כן הבחין בפתק שהוצמד לשמשת הרכב הקדמית, שעליה נכתב: "פגעתי ברכבך, נא התקשר, שמעון". על הפתק נכתבו גם פרטי ההתקשרות של הנתבע.

התובע מיהר ליצור קשר עם הנתבע, באמצעות מספר הטלפון הנייד שהותיר על גבי הפתק. בשיחה ביניהם הזדהה הנתבע בשמו המלא ובעיסוקו כעורך דין, והציע לתובע לפנות למוסך מסוים בתלפיות, לביצוע התיקון הנדרש ברכבו, תוך הבטחה, כי הוא ישא בעלות התיקון. התובע קיבל את הצעתו, אך מסיבות שונות נאלץ לדחות את ההגעה למוסך משך כחודש ימים.

ביום 6.2.2009 התייצב התובע במוסך המוסכם לצורך ביצוע התיקונים הנדרשים ברכב. בעלי המוסך הסבירו לו, כי הנתבע הנחה אותם להתקין ברכבו פגוש קדמי חלופי מ"יד שניה", על חשבונו. התובע הסכים לכך, והשאיר את רכבו במוסך עד לגמר התיקונים. כעבור שבוע הודיעו בעלי המוסך לתובע, כי לא הצליחו לאתר פגוש חלופי מתאים מ"יד שניה", וציינו לפניו את האפשרות להתקין ברכב פגוש חדש, בעלות כוללת של 1,500 ₪.

התובע מיהר לדווח לנתבע על ההצעה החדשה, מתוך ציפיה שהנתבע יסכים לשאת בעלות רכישת והתקנת פגוש חדש. ואולם, בתגובה לדברים, הציע לו הנתבע לשאת ב-30% בלבד מעלות התיקון הכוללת. בשלב זה הבהיר התובע לנתבע, כי הוא אינו מוכן לשאת בעלות תיקון לנזק שנגרם באחריותו הבלעדית של הנתבע. לטענתו, בשלב זה, החל הנתבע לצעוק עליו בטלפון והתחמק ממסירת פרטי פוליסת הביטוח.

לטענת התובע, בהמשך אותו שבוע ובמשך כמה ימים הוסיפו הוא ואשתו לנסות ולהתקשר עם הנתבע, כדי לקבל ממנו את פרטי פוליסת הביטוח שלו, אך הנתבע הוסיף להתנהג בגסות ובבוטות ומיאן למסור את הפרטים. רק לאחר שהתרו בו, כי אם לא ימסור את פרטי הביטוח, יגישו נגדו תלונה במשטרה ואצל ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, הסכים הנתבע למסור את פרטי פוליסת הביטוח שלו.

כשפרטי פוליסת הביטוח של הנתבע ברשותו, פנה התובע אל חברת הביטוח במטרה להחיש את התביעה הביטוחית על הנזק. חברת הביטוח הפנתה אותו לבדיקת הרכב ותיקונו אצל מוסך מורשה המועדף על ידה, ולבירור הפגיעה אצל שמאי רכב מומחה. לטענת התובע, שמאי הרכב, אילן בן-ארצי, העריך את הנזק ב-2,675 ₪.

בכתב התביעה נטען, כי בבדיקה שערכה חברת הביטוח של התובע התברר, כי הנתבע לא דיווח על פרטי התאונה לחברת הביטוח שלו, ובשל כך התעכבה התביעה. לטענת התובע, הוא התקשר עם הנתבע וביקש ממנו לדווח לחברת הביטוח שלו על התאונה, אך הנתבע סירב ואף הטיח כלפיו – "תתבע אותי". בלית ברירה, נאלץ התובע לתבוע את חברת הביטוח שלו לכיסוי הנזק, תוך שהתחייב לתשלום דמי השתתפות עצמית בגובה 1,700 ₪. כמו כן, לטענת התובע, בשל הפעלת פוליסת הביטוח, נפגעה פרמיית הביטוח שלו והוא נאלץ לוותר על חידוש הפוליסה הנושאת בונוס בשל היעדר תביעות.

התובע פירט את נזקיו: 1,703 ₪ – דמי השתתפות עצמית בעלות תיקון הנזקים; 350 ₪ - תשלום שנאלץ להוסיף בשל ביטול בונוס העדר תביעות; כ-800 ₪ - הוצאות דלק, טלפון והפסד עבודה; 5,000 ₪ - תשלום הנתבע בגין עגמת נפש שנגרמה לו ולאשתו בשל התנהגותו הפוגענית של הנתבע. סך כל הסכומים הנתבעים – 7,862 ₪.

התובע צירף לכתב התביעה מסמכים רבים שאסף לצורך הגשת התביעה, וביניהם: הפתק שהותיר הנתבע על שמשת רכבו והנושא את פרטיו; פלטי שיחות טלפון יוצאות הכוללות את פרטי כל השיחות שביצע בקשר לתביעה; פירוט התביעה שהגיש לחברת הביטוח "מגדל"; חוות דעת שמאי מומחה, אילן בן-ארצי בקשר לנזק, וחשבון שכר טרחתו; חשבונית המוסך, הכוללת את פירוט תיקון הנזקים; תצלומי הנזק שנעשו על ידי חברת הביטוח; אישור הפסד הנחת העדר תביעות; וכן תצלום שיק תשלום למע"מ בגין חודשים מרץ-אפריל, להוכחת עלות הפסד יום עבודה.

הנתבע אישר, כי אכן פגע ברכבו של התובע והסב לו נזק. כמו כן אישר, כי הפנה את התובע למוסך בירושלים שבו יתוקן הנזק. טענתו המרכזית היא, כי אין הוא חייב להיטיב את מצבו של התובע, אלא רק להשיב את המצב לקדמותו. מן הטעם הזה, לטענתו, הצעתו לכיסוי 30% מעלות רכישת פגוש חדש והתקנתו היתה ראויה וסבירה, שכן, לדבריו, מצב הרכב קודם התאונה היה גרוע, ואין להעלות על הדעת מצב שבו יפוצה התובע יותר מדמי נזקו.

כמו כן, לטענתו, התובע גרם להעצמת הנזק ואין לפצותו על כך, שכן, בנסיבות העניין לא היתה הצדקה כלכלית לתבוע את חברת הביטוח לפני בירור המחלוקת, ועל התובע היה לשלם את הסכום הנמוך של התיקון.

הדיון בפרשה נשוא התביעה התקיים ביום 14.3.2010. התובע התייחס בעדותו לטענה בדבר אי-הקטנת הנזק, והשיב כי נוכח סירובו של הנתבע לפצותו בגין גרימת הנזק, הוצרך לפנות לאפיק של תביעה ביטוחית, וזאת כדי להכשיר את הקרקע לתביעה אישית עתידית נגד הנתבע.

כמו כן העיד התובע מטעמו את חותנו, מר חנן ורקר. לפי עדותו של ורקר, הוא מתגורר בשכנות לנתבע, ובשל כך ביקש ממנו התובע להתקשר עם הנתבע ולבקש ממנו את פרטי פוליסת הביטוח שלו. מר ורקר ציין, כי התקשר עם הנתבע מספר פעמים וביקש ממנו להגיע לפשרה מסוימת, אך בכל הפעמים דיבר עמו הנתבע בגסות וטרק את הטלפון.

בדיון שב הנתבע על טענותיו בכתב ההגנה. בנוסף, טען, כי התובע מיהר לפנות לאפיק של תביעה, טרם שמיצה את האפשרות לתקן את הנזקים במוסך המוסכם, בלא להזדקק לחברת הביטוח.

נוסף לאמור, העלה הנתבע טענה יסודית להיעדר יריבות בשל העדר הוכחה מספקת לכך שהתובע הינו אכן בעלים של הרכב הנפגע. לאור השלב המאוחר שבו הועלתה הטענה, אפשרתי לתובע לצרף, לאחר הדיון, העתק מצולם של רישיון הרכב, להוכחת בעלותו על הרכב. ביום 16.3.10 הגיש התובע העתק רישיון לרכב הנפגע, המוכיח, למעלה מכל ספק, כי במועד הרלוונטי לענייננו, היה התובע הבעלים של הרכב.

עיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את העדויות ולאחר ששקלתי בדבר, באתי לדעה שיש לקבל את התביעה.

אין מחלוקת, כי הנתבע הוא האחראי הבלעדי לנזק הישיר שנגרם לרכב התובע. כמו כן אין מחלוקת, כי הפגיעה ברכב התובע הצריכה את החלפת הפגוש. המחלוקת בין הצדדים היא איפוא אך ורק לעניין מידת אחריותו של הנתבע לנזק העקיף. בעניין זה, איני מקבלת את טענת הנתבע, כי בנסיבות העניין, לא הוטלה עליו חובה לכסות את עלות החלפת הפגוש הפגוע בפגוש מקורי חדש. כמו כן איני מקבלת את הטענה, כי בהתנהגותו העצים התובע את הנזק שבמחלוקת.

הרכב הנפגע הוא משנת ייצור 1998. מובן, כי תשלום עבור פגוש מקורי וחדש לרכב ש"גילו" כ-10 שנים, היה מיטיב את מצבו של התובע, על חשבון הנתבע. לכן, היטב נהג התובע, כאשר קיבל את הצעת הנתבע לתקן את הרכב במוסך המסוים, בהתאם להסכמה ביניהם. כמו כן, היטב נהג, כשנתן את הסכמתו לתיקון הנזק על ידי הרכבת פגוש חליפי מ"יד שניה".